King Solomon and the Jinn - שלמה המלך והג'ין

And now listen, those that have ears, to a tale of Solomon the King. Yes, Solomon, the mightiest and wisest ruler of the earth that ever was or shall be. Wealthy beyond measure was Solomon, and with such wisdom as only Allah may bestow. And lo, he commanded the wind, and both men and Jinn, birds and animals. All were servants unto him. Yet he lost favor in the sight of God, for neither wealth nor power nor wisdom brought him enlightenment.

His true name was Jedidiah, the ‘friend of God’ but was
later made Shelomo, Solomon, the ‘King of Peace,’ because of the peace that prevailed during the greater part of his reign. And other names he had also: Ben, because he was the builder of the Temple; Jekeh because he was the ruler of the known world; and Ithiel, because God was with him.

It is written that at the time Solomon began the building of the Temple, Assaf, the Vizir of Solomon, complained that someone was stealing precious jewels from his rooms, and from other courtiers as well. Even the royal treasury was not immune. Now Assaf was also renowned for his wisdom and knew that no ordinary thief could have done these deeds. ‘Some evil spirit causes this mischief,’ he counseled the King.

Solomon then prayed fervently to God to deliver the wicked spirit into his hands for punishment. At once his prayer was answered. The archangel Michael appeared before the
King, and put into his hand the mightiest power that ever was or shall be in this world…a small, golden ring, inset with a seal of engraved stone.

And Michael said: ‘ Take this ring, O Solomon King, son of
David, the gift which the Lord God hath sent unto thee. Wear this ring, and all the demons of the earth, both male and female, thou wilt command.’

Now, many medieval sources claim that the pentalpha, or
pentacle, the ancient sign of sorcery, was engraved on the ring, because Solomon was said to have been a master of the magic arts. But the pentacle is older than Solomon,
first seen on pottery from Ur of the Chaldees, in ancient Babylon.

Other sources describe the ring as made of pure gold, set
with a single shamir stone; a diamond perhaps, or the same heavenly green shamir stone said to have been part of the Temple. The stone was cut and set in the form of an eight-rayed star. On it was engraved the hexagon seal, and within that the four letters of the ineffable name of God.

No stone was ever so renowned as the stone in the ring of Solomon. For with it the whole earth came under his sway. Only death was beyond his power to control. Yes, death is beyond all power, save the One. There is no remedy for death other than to look it constantly in the face. We who are born will die; we must submit. Even he who held the world under the seal of his ring is now only a mineral in the earth.

Armed with the ring, Solomon commanded the guilty spirit
to appear. He wore the ring on the mid-finger of the right hand, and pointed it at the foot of his high throne,
saying, ‘By the power of the seal of the one God, I command thee, troublesome spirit, to come forth.’

A roaring column of flame instantly appeared, reaching
nearly to the high ceiling of the throne room many cubits above, and just as quickly was gone. Whether the flame itself took shape, or merely preceded him, could not be seen, but where the flame had been, the demon stood, caught in his mischief; for he still clutched in his hands a great many jewels just stolen from the royal vaults.

So great was his surprise that he dropped the gems, which scattered like pebbles on the marble floor, and his red eyes darted back and forth like twin flames in that broad,

swarthy face. And wide wonder came into those terrible eyes that some power existed among mortal men that was greater than his will.

Twice the height of the King he was and more, greater even than Goliath that David slew, the King’s father. And of so dark and menacing a countenance was the demon that even Assaf the wise drew back in horror. Only Solomon stood firm, and a light shone before him.

Then the demon saw the face of the King, whose arm pointed toward him, and beheld the seal of the ring. The demon’s cruel, lidless eyes went wide, and he let out such a ghastly, howling shriek that the very stones of the palace trembled to their foundation. It was so horrible a sound that all the people of the kingdom who heard it covered their ears and cast themselves on the ground in fear. Oxen died of terror in the fields and birds fell from the sky, for it was like unto the cry of a soul newly plunged into the flames of hell.

But the power of God was within the ring, so that even the
demon was helpless. He fell to his knees and prostrated himself before the King.

‘Mercy, Master!’ cried the Jinni.

‘Name thyself, demon.’ commanded Solomon.

‘I am called Ornias, O Great King!’

‘Why hast thou done such mischief to my household? Speak truly!’

‘Hunger, Lord of the World! Hunger insatiable!’ And he
revealed himself as a vampire spirit, who with fangs harder than adamant pierces the gems of the earth to drink their light.

‘Why dost thou drink the light of earthly jewels?’ demanded
Assaf the Vizir, ‘It is a thing unheard of among the wise.’

But the Jinni was silent.

Speak the answer,’ said the King, ‘I command it.’

‘Thou knowest my answer, King of Wisdom,’ said the demon.

Then Solomon looked into his heart, for the forty-nine
gates of wisdom were open to him, as they had been to Moses. This derives from the belief that each word of the Torah has forty-nine meanings. And he discerned there the answer, and it amazed him, so that he looked on the creature before him with a new understanding and pity.

Know then the sorrow of the demon. For the gems
of the earth were born at the dawn of the world, created by the death of ancient forests buried beneath the weight of mountains. It was a time of upheaval when both Jinn and Angels were cast out and the world was broken. The light of the new sun was still in the green life of those forests as slowly they were transformed, crystallized
by the long years into the light that sparkles from the cut and polished jewels. And so Ornias the demon, denied the light of heaven, drinks the light of the first morning, feeding his sorrow and his loss.

And so, Solomon burned the seal into the neck of Ornias as a brand of his sovereignty, and the Jinni from that moment did his bidding, and was given the task of cutting stones for the building of the Temple.

And other of the Jinn who were causing mischief within the
realm were also commanded to come forth: Onoskelis, who had the shape and skin of a fair-hued woman; Asmodeus, who professed the Hebrew faith and was said to observe the Torah; Tephros, the demon of the Ashes, and after him a group of seven females spirits who declared themselves to be the thirty-six elements of the darkness; and Rabdos, a ravenous, hound-like spirit. All were branded with the seal of the ring.

Others there were also for another tale, but one more for
this: A demon having all the limbs of a man, but without a head. The demon said, ‘I am called Envy, for I delight in
devouring heads. But I hunger always, and desire YOUR HEAD NOW.’

  ......... עברית...............
ועכשיו תקשיב, אלה שיש להם אוזניים, לסיפור שלמה המלך. כן, שלמה, השליט האדיר והחכם ביותר של כדור הארץ שהיה אי פעם או יהיה. עשירים מעבר למדוד היה שלמה, ועם חוכמה כזו שרק אללה עשוי להעניק. והנה, הוא ציווה על הרוח, וגם על גברים וגם על ג 'ין, ציפורים ובעלי חיים. כולם היו משרתים אליו. אבל הוא איבד טובה בעיני אלוהים, כי לא עושר ולא כוח ולא חוכמה הביאו לו הארה.

שמו האמיתי היה ידידיה,'ידיד האלוהים', אבל הוא היה
מאוחר יותר עשה שלמה, שלמה, "מלך השלום", בשל השלום ששרר במהלך רוב שלטונו. ושמות אחרים הוא היה גם: בן, כי הוא היה בונה של בית המקדש; Jekeh כי הוא היה שליט העולם ידוע; ואת איתיאל, כי אלוהים היה איתו.


כתוב שבזמנו החל שלמה לבנות את בית המקדש, אסף, הווזיר של שלמה, על כך שמישהו גונב תכשיטים יקרים מחדריו, וגם מחצרנים אחרים. אפילו האוצר המלכותי לא היה מחוסן. עכשיו היה אסף ידוע גם בחוכמתו וידע כי שום גנב רגיל לא היה יכול לעשות את המעשים האלה. "כמה רוח מרושעת גורמת לתעלול הזה, "הוא יעץ למלך.

שלמה ואז התפלל בלהט לאלוהים כדי להעביר את הרוח הרשע לידיו לעונש. מיד נענתה תפילתו. המלאך מיכאל הופיע לפני
המלך, ולשים בידו את הכוח האדיר ביותר שהיה או יהיה בעולם הזה ... טבעת קטנה וזהובה, משובצת בחותם של אבן חרותה.

ומייקל אמר: 'קח את הטבעת הזאת, הו המלך שלמה, בן
דוד, המתנה אשר שלח יהוה אלהים אליך. ללבוש את הטבעת הזאת, וכל שדים של כדור הארץ, זכר ונקבה כאחד, אתה ציוץ. "

עכשיו, מקורות רבים מימי הביניים טוענים כי pentalpha, או
החרוט, האות הקדום של כישוף, נחרת על הטבעת, כי סולומון היה אמור להיות אמן של אמנויות הקסם. אבל המחומש ישן יותר מסולומון,
נראה לראשונה על קדרות מאור של החלדים, בבבל העתיקה.

מקורות אחרים מתארים את הטבעת כמו עשוי זהב טהור, בחר
עם אבן שמיר אחת; יהלום אולי, או אותה אבן שמיר ירוקה אמר כי היה חלק מהמקדש. האבן נחתכה ונקבעה בצורת כוכב בעל שמונה קרניים. על הכיתוב חרוט חותם המשושה, ובתוכו ארבע האותיות של שמו של האל.


שום אבן לא היתה ידועה כל כך כמו אבן בזירת שלמה. כי עם כל זה כדור הארץ כולו היה תחת התנודד שלו. רק המוות היה מעבר לכוחו לשלוט בו. כן, המוות הוא מעבר לכל הכוח, להציל את האחד. אין תרופה למוות חוץ מלהביט בה כל הזמן בפנים. אנו שנולדנו נמות; אנחנו חייבים להגיש. אפילו מי שהחזיק את העולם תחת החותם של הטבעת שלו הוא עכשיו רק מינרל באדמה.

חמוש עם הטבעת, שלמה פקד על הרוח האשם
להופיע. הוא ענד את הטבעת על אמצע ידו הימנית והצביע עליה למרגלות כיסאו הגבוה,
"על-פי כוחו של החותם של האל האחד, אני מצווה לך, רוח מציקה, לבוא קדימה."

לפתע הופיע טור של להבה, והגיע
כמעט עד התקרה הגבוהה של חדר כס המלכות מעל, ובאותה מהירות נעלמה. לא היה אפשר לראות את הלהבה עצמה, או פשוט קדמה לו, אבל במקום שבו היתה הלהבה, עמד השד, נתפס בתעלוליו: שכן הוא עדיין אחז בידיו הרבה תכשיטים שנזרקו מן הקמרונות המלכותיים.

כה גדולה היתה הפתעתו שהוא השליך את אבני החן, שהתפזרו כחלוקי אבן על רצפת השיש, ועיניו האדומות התרוצצו הלוך ושוב כמו להבות תאומות,
פנים שחומות. ופליאה גדולה נכנסה לעיניים הנוראות שכוח כלשהו היה קיים בקרב בני תמותה שהיו גדולים מרצונו.

פעמיים גובהו של המלך הוא היה ועוד, אפילו גדול יותר מאשר גוליית כי דוד הרג, אביו של המלך. ובפנים כה כהות ומאיימות היה השד שאפילו החכם החכם חזר אליו באימה. רק סולומון עמד איתן, ואור הבריק לפניו.

ואז ראה השד את פניו של המלך, שזרועו הצביעה עליו, וראה את חותמת הטבעת. עיניו האכזריות, חסרות המכסה של השד, התרחבו לרווחה, והוא פלט צווחה נוראה, מייללת, עד שאבני הארמון רעדו עד היסוד. זה היה כל כך נורא צליל שכל אנשי הממלכה ששמעו אותו כיסה את אוזניהם והטילו את עצמם על האדמה בפחד. אוקסן מת מאימת השדות, והציפורים נפלו מן השמים, כי הוא היה דומה לזעקה של נשמה שזה עתה צוללה אל להבות הגיהינום.

אבל כוחו של אלוהים היה בתוך הטבעת, כך שגם
השד היה חסר ישע. הוא נפל על ברכיו והשתטח לפני המלך.

"חמלה, אדון! "קרא ג'יני.

"שם את עצמך, שד, "פקד שלמה.

"אני נקרא Ornias, O המלך הגדול!"


"למה עשית תעלולים כאלה למשק הבית שלי? דבר באמת!

"רעב, אדון העולם! רעב שאינו יודע שובע! "והוא

גילה את עצמו כרוח ערפדים, אשר עם ניבים קשה יותר
נחוש חודר את אבני החן של האדמה כדי לשתות את האור. "למה אתה שותה את אור התכשיטים הארציים? "דרש אסף הווזיר, "זה דבר שלא נשמע בין החכמים." אבל ג'יני שתק. "אמר המלך, "אני מצווה עליו." "אתה יודע את תשובתי, מלך החוכמה," אמר השד. ואז הביט שלמה בלבו, שכן ארבעים ותשע החוכמות היו פתוחות לפניו, כפי שהיו אל משה. זה נובע מן האמונה כי כל מילה של התורה יש משמעויות ארבעים ותשע. והוא הבחין שם בתשובה, וזה הדהים אותו, כך שהוא הביט על היצור לפניו עם הבנה חדשה רחמים. "ואז את הצער של השד. עבור gemsof כדור הארץ נולדו עם שחר של העולם, שנוצרו על ידי מותו של יערות עתיקים קבור תחת משקל ההרים. זה היה זמן של מהפך כאשר שני ג 'ין מלאכים הושלכו והעולם היה שבור. אור השמש החדשה עדיין היה בתוך החיים הירוקים של היערות האלה, כפי שהם השתנו לאט, שהתגבשו במשך השנים הארוכות אל האור הנוצץ מן התכשיטים המלוטשים והמצוחצחים. וכך אורניאס השד, הכחיש את האור של השמים, שותה את האור של הבוקר הראשון, האכלה צער שלו האובדן שלו. וכך, שלמה שרף את החותם לתוך הצוואר של Ornias כמו מותג הריבונות שלו, ואת Jinni מ כי ברגע זה עשה את הצעתו, וקיבלה את המשימה של חיתוך אבנים לבניין בית המקדש.אחר של ג 'ין אשר גרמו שובבות בתוך מצוות ציווי גם לבוא: Onoskelis, שהיה לו צורה ועור של הוגן אישה חבויה; Asmodeus, מי הצהיר את האמונה העברית נאמר אמר לשמור את התורה; תפרוס, שד האפר, ואחריו קבוצה של שבע נקבות רוחות שהכריזו על עצמן כעל שלושים ושישה יסודות החושך; ורבדוס, רוח רעבתנית כמו כלב. כולם היו עם חותמת של הטבעת. אחרים היו גם לסיפור אחר, אבל אחד נוספים: שד עם כל הגפיים של גבר, אבל בלי ראש. השד אמר,'אני נקרא אנבי, כי אני מתענג על ראשיהם. אבל אני תמיד רעב, ורוצה את הראש שלך עכשיו.